תהליך ההתפתחות של בני האדם מורכב ממעברים ושינויים. יש מעברים צפויים וידועים מראש כמו מעבר דירה, לידת אח או כניסה לבית הספר ויש מעברים ושינויים בלתי צפויים כמו מוות, חולי ולעיתים אפילו גירושין.
מעבר הוא תחילת דרך חדשה. דרך חדשה מייצרת יציאה מאיזון. יציאה מאיזון מייצרת מצב עם סיכון משברי.
מהולדת התינוק, לאורך כל חייו, הוא עובר תהליך של ספרציה, היפרדות. תינוק נפרד מאמא כשהיא יוצאת מהחדר, כשהיא הולכת לעבודה וכשהוא נשאר בגן או בבית הספר. היפרדות גיאוגרפית. אלו מצבים שהמציאות מכתיבה והילד, תוך שהוא חווה את ההיפרדות הפיזית הזו, גם לומד להיפרד רגשית ופסיכולוגית. תהליך ההיפרדות מסתיים כשהילד והילדה הם אנשים בוגרים אשר מבחינה פסיכולוגית מנותקים מהוריהם ומכירים בעצמיות ובאינדיבידואליות שלהם. הוא לא הוריו והיא לא הוריה. הם הם עצמם. הם מסוגלים להחליט, לבצע, להסכים או לסרב, וכל זה יקרה רק כשהם ישות עצמאית ואוטונומית שלא תלויה בהורים.
אם כך, תפקידנו לאפשר לילדינו את הצמיחה הזו אשר תתקיים אמנם מתוך הכרח המציאות, אבל החשובה כל כך להתפתחות התקינה של הילדים.
אני נזכרת בסיפור הסרטן ושיריונו. סרטן לא נולד עם שיריון, אלא בונה אותו. והוא בונה אותו לא רק בזמן לידתו אלא גם בתקופות גדילה שלו, כמה פעמים בחייו. אז הוא משיל את השיריון שלו, מאפשר לעצמו גדילה ואז בונה את השיריון שוב. באותה תקופה שבה הוא ללא שיריון, נמצא הסרטן, למשך כמה ימים, במצב מאד פגיע ועומד בפני סכנות מדגים, ציפורים ובני אדם. אבל רק כך יכול הסרטן לגדול. הדבר דומה לילדינו העוברים מתינוקות לילדות, מהבית לגן, מהגן לבית הספר. למשך תקופה קצרה הם בלי שיריון, פגיעים, אבל רק כך תוכל להתאפשר צמיחתם. תפקידנו, באותם ימים ושבועות של היותם פגיעים, לאפשר לילדים את הצמיחה.
מכיוון שאנחנו רוצים ילדים עצמאיים, החלטיים, סקרנים, מסתגלים ומעיזים – אנחנו צריכים לחזק בהם את הביטחון בעצמם. לשדר להם שאנחנו סומכים עליהם שיוכלו להתמודד עם הפרידה מאיתנו ושיוכלו לאהוב את הגננת, המורה והחברים החדשים.
כאן החלק הקשה איתו אנחנו מתמודדים: איך עושים את זה? איך משדרים לילדה ולילד ביטחון?
ראשית, על ידי כך שלא נרחם עליהם. אמפטיים, מתחשבים, מעודדים, מחזקים, אבל לא מרחמים. כי רחמים על אדם מרמזים על זה שהוא חלש, שהוא לא יכול, שהוא פחות ושהכוחות להתמודדות שלו נמצאים בידינו.
אבל הילד לא חלש, הילדה יכולה, הם לא פחותים והכוחות להתמודדות שלהם נמצאים בידיהם. תפקידנו לעזור להם לגלות אותם.
אחת הדרכים לעשות זאת, היא על ידי הצבת גבולות וכאן לעיתים יש קושי רב של ההורים, כי אחת הדילמות של הורים היא בין האהבה לגבולות. שימת גבול לילד נתפסת לפעמים על ידי ההורים כמעשה שנוגד את האהבה, אבל מחשבה כזו לא לוקחת בחשבון שגבול הוא גם הגנה ולא רק מיגבלה. מעקה גבוה הוא גבול מגן ומגביל, לקיחת צעצוע חד מידי הילד הוא הגנה ומיגבלה, לימוד ילד לא להתחצף הוא הגנה עליו (כדי שלא ידבר כך בחברה) ומיגבלה לו. הדוגמאות רבות והן חלק מחיי היום יום של כל משפחה ומקומן גם בעיתות מעברים ופרידות.
ילדים צריכים גבול למרות שהם לא אוהבים את המיגבלה. הורה שממהר לעבודה ולא נשאר עם הילד בגן או בכיתה מציב גבול מאד ברור, אשר למרות שהוא לא נעים לילד, הוא מאפשר לילד לעבור די מהר ממצב של פרידה למצב של התמודדות עם המציאות החדשה. כל זמן שאבא שם, נמצאים השניים, הילד ואביו, במצב של חוסר ביטחון: הילד לא בטוח מתי אבא ילך (הוא הרי מבין שהביאו אותו לשם כדי להישאר) וחושש כל הזמן. הוא לא מסוגל להתנתק מתוך חשש של העלמות האב. הוא לא מתרחק ולא מתערה בין הילדים האחרים כי הוא מרגיש שהוא צריך לשמור על אבא שלא ילך. גם אבא לא בטוח. הוא חושש איך תהייה הפרידה ומתי והוא נמצא במתח.
אין הדבר אומר, וגם לא מרמז, שצריך לשים את הילדה וללכת, בוודאי שלא, אבל צריך לקחת בחשבון שפרידה ארוכה ומתמשכת, והורה חסר ביטחון ביכולת הילדה להתמודד – מקשים על שני הצדדים ובעיקר על הילדה והילד.
הורה ששם גבול, ובמקרה שלנו בעת הפרידה, הוא הורה שעוזר לילדו בשליטה רגשית. כך מוכיחים לילדים שבוטחים בכוחותיהם וכי הכוחות האלו קיימים בהם, וכך מייצרים מציאות בה הילדים יוכלו לצמוח.
הילדים רוצים לשמוע כמה הם יכולים וכמה אתם סומכים עליהם ובוטחים בכוחותיהם.
הילדים רוצים להיות גדולים ועצמאיים – ואתם, אפשרו להם!
בהצלחה.
